תיאור
שכינת האלוהים הכתומה
עונה 2 בציורי מלחמה | 14.03.26
הדפס של ציור מקורי בצבעי מים ודיו
יש רגעים שבהם דימוי אחד חוצה גבולות. לא דרך מוסדות רשמיים ולא דרך הצהרות, אלא דרך האוהל הפשוט, דרך הבד והחבל.
היצירה נולדה מתוך דיווח של חדשות 301 בטלגרם בתאריך 14.03.26.
שכינת האלוהים הכתומה מתארת רגע קפוא בזמן • שרב כבד המכסה את עזה, שבו מזג האוויר והמציאות הפוליטית מתמזגים לכדי וויב אחד, סמיך וצורב.
"זוהי קריאה לראות את האדם שמאחורי התמונה. להתבונן מקרוב בשבריריות החיים ובחוסן האנושי שמתעקש לשרוד גם כשהבית הופך ליריעת בד בארצך."
האדם מאחורי השכינה
בקדמת הציור מופיעים האוהלים, סמל לאנשים שהפכו בין רגע לפליטים. מבנים מאולתרים של בד וחבלים המבטאים את הארעיות המוחלטת. אין כאן דרמטיזציה של הרס, אלא ייצוג אנושי שקט של מה שקורה ביום שאחרי הרעש.
ברקע, השכינה. מצוירת בשכבות חופשיות של דיו שחור וכתום, מטפסת מעלה ומשתלטת על הרקיע. היא משמשת תזכורת מתמשכת לאובדן ולקיום המורכב שנמשך גם כשהחדשות ממשיכות הלאה.
צבעי מים ודיו: חוסר שליטה מול קו חד
הבחירה בחומרים באספקלריה היא תמיד חלק מהסיפור. בציור זה, החומר עצמו מתרגם את המציאות:
- ●הנזילות: צבעי המים מבטאים את חוסר השליטה ואת ההתפשטות של השרב והכאב.
- ●הקונטרסט: קווי הדיו החדים מעגנים את הפרטים הקטנים. החבל, יתד האוהל, האובייקט הממשי שנשאר בתוך הערפל.
מה נשאר אחרי האש?
כיצירת המשך ל עשן שחור, שכינת האלוהים הכתומה אינה רק תיאור של טרגדיה, היא שאלת עומק פתוחה.
היא מזמינה את הצופה לא להסיט מבט, אלא להתעכב על רגע שכמעט ונבלע ברצף העדכונים הבלתי פוסק.
מתוך השבר והשתיקה, עולה קריאה לשיח מורכב על בני אדם. לא על צדדים. האם אנחנו רואים את הילד באוהל? את הסיר הלא גמור על הפתיליה החרוכה?
אמנות כפעולה של מודעות
כהדפס אמנותי, היצירה מאפשרת לדיאלוג הזה להיכנס לתוך החלל האישי. היא שומרת על שקיפות הצבע ועל חדות הקו המקורי, ומזמינה לרגע של התבוננות פנימית ומחשבה מחודשת על מושגים של בית וקהילה.
מתאים לאוספים המבקשים אמנות עם עומק רעיוני, חמלה ואמירה הומניסטית עכשווית.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.