מאחורי הקלעים: עיצוב הרהיטים לסינמטק והאמת שמאחורי המסך
על האבסורד שבין יצירה בצל טילים איראניים לבין חוסר הכרה מקצועית.
היצירה שלא עוצרת בטילים
לפני כשנה נכנסתי לתהליך ארוך ומייגע של עיצוב במת טקס פרסי פסטיבל הסטודנטים בסינמטק תל אביב. זה התחיל כפרויקט מלא תשוקה, אך המציאות הישראלית תכננה לי מסלול אחר. האירוע בוטל ונקבע מחדש שוב ושוב. מצאתי את עצמי משפצת רהיטים במרפסת, כשמעל הראש חולפים טילים איראניים. ניגוד בלתי נתפס בין הניסיון ליצור יופי לבין האיום על החיים עצמם.
בסופו של יום, הובלתי את התפאורה לבדי לסינמטק. שם, במקום שבו מצפים למצוא הערכה לתרבות ואמנות, נתקלתי במציאות קרה.
כשאין קרדיט, אין תשלום ואין יחס
התוצאה המרה הייתה התעלמות מוחלטת. לא קרדיט, לא שם שמופיע בשום מקום, וכמובן – לא תשלום. במקום הכרה מקצועית, קיבלתי "קופונים" וחשבון תשלום מהחניון שממנו בקושי הצלחתי לצאת. כי חסמו את הרחוב בדיוק כל היום. המלחמה הקשה של השנתיים האחרונות הביאה איתה לא רק אתגרים בטחוניים. אלא גם הקצנה ביחס העוין של אנשי הפקה ובכלל.
אז לקחתי את הזכויות שלי בחזרה, ועיצבתי לעצמי דוכן של המוצרים שאני מוכרת באמצע הסינמטק.
זה לא מקרה מבודד. עכשיו בתיאטרון גבעתיים הסיפור חזר על עצמו: ביקשו עיצוב, קיבלו אותו, טסו לחו"ל והעבירו את התוכניות ישירות לנגר ללא תשלום עבור העבודה העיצובית. לא מילה טובה, לא קרדיט, רק איומים סמויים ש"אנשי ההפקה הם לא אנשים טובים" ו-2 מכוניות שהלכו לי בפרק זמן הזה. מעניין למה.
הקיום בין המלחמות: מבט אקזיסטנציאליסטי
התחושה הזו, של יצירה תחת אש אל מול עולם שלא מחזיר מבט, מהדהדת את הדיון האקזיסטנציאליסטי של ז'אן-פול סארטר. סארטר, שחי ויצר בתוך כאוס פוליטי ומלחמות עולם, טען שהאדם הוא חירות מוחלטת, אך חירות זו מלווה בבדידות גדולה אל מול האחר העויין. כשהמוסד האמנותי מתעלם מהקרדיט והתשלום, הוא פועל בהונאה עצמית (Bad Faith) – ניסיון להפוך את האמן לאובייקט שקוף במקום להכיר בקיום ובערך שלו.
המשבר האקזיסטנציאליסטי שנוצר כאן הוא לא רק על הכסף, אלא על עצם המשמעות של היצירה במקום שבו החיים עצמם מופקרים. סארטר האמין שבתוך האבסורד, רק הפעולה האוטנטית של האדם מגדירה אותו. אם עולם הבמה הפך למרחב של עוינות וריקנות, הפעולה האוטנטית הבאה היא הבחירה במרחב שבו יש כבוד לקיום של היוצר.
המסקנה: מלו-טק להיי-טק
עולם עיצוב הבמה וההפקה בישראל הופך לעיתים קרובות למערב פרוע שבו האמן הוא האחרון בשרשרת המזון. אם לאף אחד לא אכפת מהסיכון האישי שבלעשות אמנות תחת אש, אולי הגיע הזמן לשנות כיוון.
באספקלריה, אנחנו מאמינים ב-Authority Tech. זהו המעבר מתעשיות שמתבססות על ניצול וחוסר שקיפות, לעולם שבו טכנולוגיה, קוד נקי וחוזים ברורים שומרים על הערך שלכם. המסקנה שלי ברורה: אם אתם מחפשים מקום נורמלי שבו מעריכים עבודה קשה ודיוק – הייטק הוא לא רק המלצה, הוא הצלה.
העתיד שלכם נמצא בביצועים, לא בהבטחות
אל תשאירו את הלב והעבודה שלכם בידיים של מי שלא יודע להעריך ולתת קרדיט. בואו ללמוד איך בונים תשתיות דיגיטליות חזקות ששייכות רק לכם.