ההסכם הבלתי כתוב: קונבנציה כתשתית Infrastructure

פרוטוקול בימתי מול סטנדרט טכנולוגי

בעולם התיאטרון, קונבנציה היא הפרוטוקול בימתי. זהו ההסכם הבלתי כתוב בין הקהל לשחקן: כשהאור כבה, אנחנו מסכימים שהקיר הרביעי קיים; כשהשחקן פונה הצידה ומדבר לעצמו, Aside, אנחנו מסכימים שהדמויות האחרות אינן שומעות.

בעולם ההייטק, המקבילה לקונבנציה היא ה-Standard. אנחנו משתמשים ב-API מוסכמים, בקונבנציות של שמות משתנים, ובממשקי משתמש מוכרים. ללא קונבנציה, אין תקשורת. הקונבנציה היא מה שמאפשר למערכת (או להצגה) לרוץ מבלי שהמשתמש (או הצופה) יעצור לשאול למה?.

כאשר הקונבנציה נשברת, נוצר מה שנקרא בתיאטרון ניכור (Verfremdungseffekt) ובעולם התוכנה Runtime Error. בשני המקרים, המשתמש נזרק מהחוויה הסוחפת חזרה אל המכניקה של המציאות. היכולת לשמר קונבנציה יציבה היא זו שמאפשרת לאמנות ולטכנולוגיה להפוך לשקופות, ולהשאיר את הבמה פנויה לתוכן עצמו.

קונספציה: כשהסובייקט מנכס את האובייקט

ג'יימס סטיוארט, אנתוני ואן דייק – דיוקן המבנה הקלאסי

אם הקונבנציה היא הכלל, הקונספציה היא הפרשנות. כאן נכנס מושג נקודת המבט, ה- POV. בתיאטרון, הבמאי והמעצב כופים קונספציה מסויימת, הם קובעים איך נראה את המציאות. בקולנוע, המצלמה היא הדיקטטור של המבט. היא מחליטה מה נמצא בפוקוס ומה נדחק לשוליים.

אלגוריה של ניצחון, אנטואן לה-ניין – המבט כמסר

כאן עולה השאלה האתית של ניחוס. כשאנחנו מעצבים חלל או מוצר טכנולוגי, האם אנחנו משאירים למשתמש מקום לקונספציה משלו, או שאנחנו מנכסים את תודעתו? עמנואל קאנט, בביקורת התבונה הטהורה, טען כי אנחנו לעולם לא חווים את הדבר כשלעצמו, אלא רק את התופעה כפי שהיא מתווכת דרך הקטגוריות של השכל שלנו.

הניחוס התודעתי מתרחש כאשר הקונספציה העיצובית הופכת למניפולציה. בעיצוב אתרים (UX), זה בא לידי ביטוי בדפוסים אפלים, Dark Patterns, שמכוונים את המשתמש לפעולה בניגוד לרצונו. בתיאטרון, זהו הרגע שבו הפירוטכניקה מאפילה על האמת הרגשית. האתגר בעיצוב הדיגיטלי העכשווי הוא לייצר קונספציה שהיא פלטפורמה לחופש, ולא כלא של תפיסה מחשבתית.

הדינמיקה שבין הקונבנציה לקונספציה מגדירה מחדש את מושג הבעלות על החוויה. באספקלריה, אנו שואפים להפוך את הקונספציה לשיחה ולא לפקודה. כשהאובייקט האמנותי מוצג ללא הקשר קשיח, הוא מאפשר לצופה לנכס אותו בצורה בריאה. להטעין אותו בזיכרונות ובתחושות שלו, במקום להיות מוזן בפרשנות חיצונית בלבד.

מושגים חופפים באדריכלות של החוויה

פסיכולוגיה ואתיקה: האחריות על המבט

הדמיית AR: הנשיקה של קלימט אצלכם בסלון

כשאנחנו מדברים על מבט POV, אנחנו מדברים על כוח. הקולנוע הפסיכולוגי מלמד אותנו שמי שמחזיק במבט, מחזיק בשליטה. האתיקה של המעצב (בין אם הוא מעצב תאורה בתיאטרון או מעצב UI) מחייבת אותו לשאול: האם אני משרת את האמת של האובייקט, או שאני מעוות אותה לטובת מניפולציה רגשית?

קאנט הציב את הצו הקטגורי, פעל תמיד כך שהעיקרון שביסוד פעולתך יוכל להפוך לחוק כללי. בעיצוב חלל, זה אומר ליצור קונבנציות שאינן מנצלות את המשתמש, אלא מעצימות את חופש הבחירה שלו.

המעבר מתפיסה פסיבית לאקטיבית הוא המהפכה האמיתית של ה-POV בעידן הדיגיטלי. בתיאטרון הקלאסי, הצופה נשאר מקובע לכיסאו. בעיצוב מודרני מבוסס טכנולוגיה, המבט הופך לדינמי. היכולת להזיז, לשנות ולמקם מחדש את האובייקט בחלל האישי היא אקט של שחרור מהדיקטטורה של המעצב.

האחריות האתית הזו מתעצמת ככל שהכלים הופכים לריאליסטיים יותר. עלינו לשאול את עצמנו, האם המציאות הרבודה מתלבשת על המרחב של המשתמש בצורה הרמונית, או שהיא פולשת אליו? באספקלריה, אנחנו רואים ב-AR כלי של אמת: הוא לא בא לייפות את המציאות בצורה כוזבת, אלא להעניק לאובייקט הזדמנות להיבחן בהגינות בתוך הסביבה הטבעית שלו.

הסינתזה: מציאות רבודה (AR) כגשר בין קונבנציה לקונספציה

הטכנולוגיה המודרנית, ובמיוחד ה-Augmented Reality ,AR, מאפשרת לנו לראשונה למזג את הקונבנציה – החלל הפיזי של הבית שלכם, עם הקונספציה – היצירה האמנותית של אספקלריה.

במקום לנכס את המבט שלכם, אנחנו מעניקים לכם כלי. ה-AR אינו הצגה סגורה; הוא דיאלוג פתוח. אתם:

• הופכים לבמאים של החלל שלכם.
• קובעים את ה-POV.
• בודקים את האתיקה של האובייקט בתוך המציאות היום יומית שלכם.