אספקלריה

 כגורם לתגובה גופנית או רגשית

מולאן רוז' (!Moulin Rouge)

 Piccadilly Theatre

לונדון 2023

מבוא

על הצבע האדום ולפני הכל, כדאי לציין שלכתוב על מולאן רוז' זה מאוד כבד. אל תתנו לחזות ולנראות המבריקה והנוצצת של ההצגה הזאת להטעות אתכם, כי יש בה גם יופי וגם אמת. זה מחזמר מצליח, צבעוני ושמח שמגולל בתוכו סיפור עצוב של חיים, נצנצים ואהבה. אז בגלל ההיסטוריה, המשקל והזמן. שלל ההפקות שעלו באופן רשמי וגם הלא רשמי, תחת השם ובהשראה של, ומה זה משנה בעצם. כשהלכתי לשם לא ציפיתי להרבה כל כך, כי כבר היתי בשלל מולאן רוז'ים. אבל מצד שני, גם כן ציפיתי להרבה- מתיאטרון הפיקדילי. ראיתי תמונות של במה מטורפת עם הצבע האדום שכמעצבת במה הייתי חייבת ללכת לראות בעצמי ולהתרשם.

קצת היסטוריה

הכל התחיל ב6 לאוקטובר בשנת 1889 כשהמולאן רוז' פתח את שעריו לראשונה על גבעת המונטמטרה. בעלי המקום ג'וזף אולר וצ'ארלס זידלר התכוונו שעשירי העיר יגיעו לשוליים על מנת לחוות חיים שונים ממקומות אחרים בפריז. הם העלו מופעים שונים כשהקנקן הצרפתי תפס את עין הקהל. תוך זמן קצר הקברט הצליח בגדול וזכה לכינוי "הארמון של הנשים". באפריל 1890 טולוז לוטרק יצר כמה פוסטרים בהשראת הכוכבות ג'יין אבריל ולואיס וובר, בינהם הראשון היה  La Goulue. [1] בתרגום מצרפתית, הגרגרן- בו נראת הרקדנית הבועטת, בתנועת ריקוד הקנקן המסורתי.

 

 

עד מלחמת העולם הראשונה המקום הופך למקדש של האופרטה. אחרי המלחמה פרנסיס סלברט כאחראי על המקום הופך אותו לאולם מוזיקה עם מופעים. ב1930 המקום הופך למועדון לילה וב1937 משנה את שמו ל cotton club (מועדון הכותנה). המועדון עובר שיפוץ על ידי ג'ו פרנס, היזם של Balajo והרקדנים והשחקנים יצאו לאור הזרקורים. ב1955 הוא מעביר את המועדון לאחים ג'וזף ולואיס קלריקו, שהם כבר הבעלים של הלידו. הקנקן הצרפתי עדיין מופיע. בשנת 1962 ג'קי קלריקו, הבן של ג'וזף קלריקו לוקח פיקוד וזו תחילתה של תקופה חדשה: הגדלת האודיטוריום, התקנת אקווריום גדול והצגת הבלט הימי הראשון.  [2]

ב2019 מולאן רוז' ו60 השחקנים שלה חגגו יום הולדת 20 למופע שלהם וגם המותג מולאן רוז' מפורסם ומופיע מסביב לעולם וחוגג את יום הולדתו ה130.

כשצילמתי את התמונות שמתי לב שמבחינה חזותית, הכל נצבע בצבע האדום בצורה קיצונית. התאורה מאוד אדומה וזה עשה לי תחושה מאוד מסויימת וגרם לי לשאול מה זה כל האדום הזה ומה הוא מסמל. אמנם התאורה לא היתה רק אדומה, כן היו גם גוונים אחרים, היא היתה יפה ומאוזנת גם בתלבושות ובתפאורה, אך עדיין הכל נצבע אדום, וגם אני.

 

1. הצבע האדום

אישה חכמה פעם אמרה לי אדום זה אדום ואלוהים זה אלוהים

הצבע האדום הוא צבע יסוד חם ועוצמתי. מבחינה תפיסתית אם הצבעים כחול וירוק יכולים להיראות ולהיתפס מרוחקים יותר, פעמים רבות גם כצבעי רקע והסוואה טבעיים, למעלה ולמטה, לדוגמה כצמחיה או שמיים. הצבע האדום לעומת זאת, יש בו משהו מאוד פרונטלי, מקומם, פנים אל פנים או אולי אפשר לומר אפילו לפנים. כי הוא עושה לנו משהו. אדום זה צבע חם ומעורר, זה הקרוב, זה פוריות וחיים. זה מעורר תחושות אינסטינקטיביות מאוד חזקות. זה גם סכנה, מחאה, דם ומלחמה, כשאהבה מגיעה ומחממת בעדינות. כל כך הרבה תגובות רגשיות שמגיעות בעקבות צבע אחד בעל סגולה.

אדםה

אגדה אשורית עתיקה מספרת את סיפור הבריאה כך שתחילה האדמה היתה מיושבת על ידי אלים שלא היו שווים במעמדם. כשהאלוהיות הבכירות חיו בפינוק ראוותני, אחרים חיו ועבדו בפרך את האדמה. חפרו מנהרות, שתלו שדות עד שלא יכלו לעמוד בסבל עוד. יום אחד, אחד האלים הבכירים הפגין נגד והלך לבית המנהיג. אנליל ישן באותו זמן שהההפגנה התקיימה והתעורר לפתע מצלילי החרדה של אחד ממשרתיו. אדוני, הבית שלך מוקף, הוא אמר. אנליל שלח את אחד מעבדיו לרחוב לברר מי עומד בראש וארגן את האירוע. אך המורדים השיבו שזה כל אחד מהם מכריז מלחמה. חייבים להפסיק לחפור, העבודה מוגזמת והיא הורגת אותם, העבודה קשה והבעיות רבות מידי. כך שכל אחד מהאלים הסכים וכולם ביחד הלכו להתלונן לאנליל.

אנליל כינס אסיפה רצינית עם אנו, אל גן העדן, ואנקי, אל הים, כדי לעזור ולפתור את המשבר שנוצר. אנליל הציע ענישה חמורה, אבל אנקי הציע דרכי פיוס. למה אנחנו מאשימים אותם? הוא שאל. עבודתם קשה מידי ובעיותיהם רבות. אנקי הציע פתרון: ליצור בן תמותה ולתת לו לסחוב את עול האלים. אחרי שאנליל ואנו יצרו את התרשים, אנקי החל לעבוד. הוא הקריב את אחד המורדים ועירבב את דמו עם חימר מהים. כל אחד מהאלים הבכירים ירק לתוך התמיסה האדומה שאנקי הניח ליד רגליו. החימר התחלק ל14 חתיכות ונשלח ל14 אלות הלידה להיריון. לאחר תשעה חודשים, 7 נשים ו7 גברים נולדו ונשלחו ליישב את העולם. [3]

החימר, האדמה והים כבסיס ליצירת האדם משותפים לאמונות רבות באיזור גיאוגרפי זה. גם בתורה מתואר סיפור של יצירת האדם מהאדמה. מעגליות ורצף של עבודת אדמה וחזרה גם כן לאדמה. אדם, אדמה ואדום הם מגיעים מאותו שורש העניין. גם פלטת הציור היוונית הקלסית כללה דאז 4 צבעים שהם אדום, לבן, שחור וצהוב וממנה יצאו רוב הציורים המפורסמים.

פופ ארט

בין אם זה הצבע של תעשיה או הצבע של האסון אנדי וורהול לקח את הצבע האדום הסינטטי לכיוון של סדרת עבודות שקרא לה Death and Disaster. בה הציג תמונות אלימות ומטרידות מהחדשות, מאירועים קשים או מתאונות אקראיות- הוא שאף ללא תגובה. בRed Disaster , האסון האדום, הוא מציג כסא חשמלי בכלא סינג סינג בניו יורק שעמד ב1963 במחלוקת בנושא עונש המוות.

וורהול חוזר על התמונה 12 פעמים ומפיץ את השפעתה עם גישתו המכנית לייצור אמנות: ככל שאתה מסתכל על אותו הדבר בדיוק, כך המשמעות נעלמת יותר, ואתה מרגיש טוב יותר וריק יותר. הצבע הוא חושפני, אבל לא במובן המטאפורי המקובל בתמונה. [4] תופתעו לגלות כמה אנשים רוצים לתלות כסא חשמלי על הסלון. במיוחד אם צבע הרקע מתאים לוילונות. ציורי כסאות חשמליים נוספים היו לבנדר ובגוונים פסטליים עדינים אחרים. כשצבע ותמונה אינם מתמזגים כדי לתמוך בתחושה מאוחדת, במקום זאת הצבע נותן אפקט מרחיק. עם מטרות גבוהות לתוכן עמוק במיזוג כשהמטרה היא להתנער מכל משמעות נוספת. [5]

 

 

סינסתזיה

השערות פחות כוללניות יוצאות מנקודת הנחה שתופעת הסינסתזיה נובעת מתכונות מסויימות שהן משותפות לתחושות של אופנויות שונות. לדוגמה, הורנבוסטל (1931) הראה שבהירות היא תכונה משותפת של צלילים, ריחות וצבעים. וסטיוונס (1962) מצא שהעוצמה היא תכונה החלה למעשה על כל אופנויות החושים. לפי השערה זו ניתן להניח שהקשר בין תחושות של אופנויות שונות נובע מהתניה או למידה. סינסתזיה היא תגובה נלמדת. השערה זו נראת סבירה יותר ביותר לגבי תחושות הסינסטתיות של חום, כובד ורוחק, הנלוות לראיית הצבעים. [6]

ההשפעה הנודעת לגירויים לא חזותיים על ההבחנה והרגישות להבדלי גוונים מעידה אף היא על קשרים מיוחדים בין הצבעים המשלימים. לדוגמה, השמעת קולות בעצמה בינונית, גירויי חום, טעם וריח, חיבור העין לזרם חשמלי אנודי חלש, רעלים הפועלים על מערכת העצבים הסימפתטית כל אלה נמצאו מגדילים את הרגישות לגוני כחול וירוק ומקטינים בו-בזמן את הרגישות לכתום ואדם. ולעומת זאת, הפשל ראש לאחור, חיבור העין לזרם חשמלי קתודי חלש, רעלים הפועלים על מערכת העצבים הפאראסימפתטית, נמצאו מקטנים את הרגישות לגוני ירוק ומגדילים בו-בזמן את הרגישות לגוני אדום. [7]

ניתן בקלות להצביע על תחושות נלמדות ועל תחושות מולדות אבל לא תמיד פשוט וקל להבדיל מבין השתיים. מה בא קודם, הצבע או המושג? צבע והתניות מהוות נושא מחקר נרחב לחוקרים רבים עד היום כשכל אחד מנסה להוכיח את הצבע או את המושג. אז האם מדובר במערכת צבעים קבועה או בתבניות נלמדות?

נראה שהצבע האדום עוד מימי האדם הראשון בעל משמעויות רבות הגורמות להתעוררות, לתחושת ולסכנה. למידה של מערכת עצבים אוטונומית מווסתת אינסולין וגם נקודת מפגש שבה מתקיים מגע ישיר בין מערכת העצבים האוטונומית ובין תאים של מערכת חיסונית. [8] לכן, עם כניסת גורם הסכנה, נראה שהצבע האדום תוקף כל פעם בהשפעתו ומייצר כמעט באופן אינסטנקטיבי תחושות גופניות.

 

2. עיצוב

קטרין זובר Catherine Zuber עיצוב תלבושות

כאשר היא החלה בתהליך העיצוב היא חקרה את התקופה, התמונות, הציורים והרישומים של הבל אפוק. בגלל המוזיקה העכשווית, הרעיון היה לתת אינטרפטציה מודרנית לעיצוב. הכוריאוגרפיה האנרגטית של המחזמר כוללת בתוכה תנועתיות רבה ודורשת תלבושות בהתאם. וכך העיצוב מחזיק בתוכו את הישן ואת החדש סימולטנית. היא הכינה סקיצות לכל תלבושת, חלקן כמה פעמים, על מנת להגיע לעיצוב ולתוצאה הסופית.

זה עזר להכין סטוריבורד כדי שהצוות האמנותי והעיצובי יוכלו לראות איך הכל נראה ביחד על הבמה בכל סצנה. סטוריבורד גם עוזר לראות את המסע של כל דמות בסיפור. יחד עם מעצב התפאורה דרק מק'ליין, הם חולקים סטודיו ביחד. מה שנהדר לבדיקת בחירת צבעי התלבושות עם עיצוב התפאורה והפרופס.

החלק הכיף בעיצוב תלבושות הוא בחירת הבדים עבור כל תלבושת. הם בודקים בדים מספקים שונים כדי למצוא את הבחירה הנכונה עבור כל פרט. התלבושות שלה נצבעות ידנית, שזורות ומעובדות כדי להגיע לאפקט הרצוי. הם מבצעים מדידות רבות עם השחקנים על מנת לראות שהתלבושת מתאימה ומאפשרת תנועתיות. פאות זה אלמנט מהותי. חלק גדול מהשחקנים נראים שהם משתמשים בשיער האמיתי שלהם אבל בעצם הם לא. הם לובשים את הפאות שנוצרו על ידי דיויד בריאן בראון.

כל האלמנטים מתחברים במהלך החזרות הגנרליות. זה תמיד מרגש לראות את הדמויות מתעוררות לחיים על הבמה, עם כל הפרטים במקום מחכים לכניסת קהל.  [9]

 

 

דרק מק'ליין  Derek McLane עיצוב תפאורה

הסרט הוא פנטזיית אופרה מנצנצת של רוקנרול, אנרכיה ורומנטיקה עם העיצוב של קטרין מרטין. הרעיון היה למצוא דרך להמציא עולם שיכבד את הויז'ואלס והרוח של הסרט על הבמה היה מאתגר, מה שהגביר את הרצון הנואש שלו לעשות את זה.

כשהוא ניגש לעיצוב, הוא שירבט כמה מהחוויות היום יומיות שלו. בגלל שהוא כבר גר ועבד בפאריז בעבר, היה לו חוש ויזואלי מסויים של האנרגיה והרוח של העיר. תמיד היתה לו חיבה לאדריכלות ולעיצוב סוף המאה ה-19. כילד הוא חי כמה שנים בהודו, היכן שהצבעים העזים והדוגמאות העשירות השאירו עליו רושם רב. האקזוטיקה של המזרח הרחוק, צפון אפריקה, והודו היוו מקורות השראה גדולים לשחקנים ולבוהמיה של fin de siècle France. אז פאריז של שנות ה1899 היתה בדיוק הכיוון שלו.

רפרנסים

הוא התחיל בהרבה עבודת מחקר. הוא אסף צילומים תקופתיים של המונטמרטרה, מועדון המולאן רוז' עצמו, דירות הקורטיזנות הפריזאיות. צלם המאה ה19 Eugene Atget צילם תמונות מפורטות מדהימות של רחובות פריז והבניינים. הוא פיתח רעיון שהשכונות ישארו בפלטה שחור-לבן כמו בצילומים, בקונטרסט לצבעים העזים של המועדון עצמו.

מההתחלה הם רצו להכניס את את הפנים של התיאטרון לגרסה שלהם של המולאן רוז'. קירות התיאטרון עטופים בלא פחות מתשעה סוגים של בד אדום, כשלכל אחד גוון ודוגמה משלו. הקהל גם צופה בתחנת רוח ופיל. פורטל הלבבות בהשראת הסרט. הוא עבד קשה כדי ליצור את הצורה ואת דחיסות הפטרנים והדוגמאות כך שיהיה אפשר לראות אותם אחד מבעד לשני. מכיוון שהם כל כך חשובים על הבמה, הוא מיקסם את רמת הפרטים והעדינות של אלו, יצר כמות אינסופית של דוגמאות ובחינות לפני התוצאה של העיצוב הסופי.

בסרט, הוא אהב את השוטים של פאריז של שנות ה1890- המצלמה עוברת דרך הגגות ככל שעוברים מלוקיישן אחד לאחר. אמנם זה לא משהו שניתן לעשות על במה, אבל הוא מאוד רצה להעביר את התחושה הזו של השכונה- שההצגה מתקיימת כמעט לחלוטין במונטמרטרה. אז הוא עיצב סדרת מיניאטורות של בנייני מונטמרטה, בפלטה שחור-לבן של יוגין אטגט. מחלון עליית הגג של טולוז לוטרק, אפשר לראות תחנת רוח מיניאטורית ופיל ששניהם קישטו את המולאן רוז' של 1899, כדי להראות שדירתו היתה מרחק קצר מהמועדון בו בילה זמן רב כל כך.

השנתיים האחרונות עברו עליו בשמחה כשהוא מעצב ומשתף פעולה עם הבוהמיה המוכשרת והנדיבה של ניו יורק. זה היה כיף גדול ליצור חוויה תיאטרונית שמייצגת את היוצא מהכלל ואת הרוח הקסומה של המולאן רוז'. כשהיא מחברת את הקהל עם המורשת והערכים היקרים ביותר שלה שהיא עליהם שומרת- אמת, יופי, חירות ואהבה.   [10]

 

 

ג'סטין טאונסנד Justin Townsend עיצוב תאורה

היתה לו תמונה שהקהל צריך לשבת בתוך שנדליר קריסטלי מסתובב. הוא שתל אורות קטנים וזזים מסביב לתיאטרון כדי לאפשר לבמה ולבית לקבל חיים ולנצנץ. כל המשטחים מעוטרים בנורות תאורה.

כל ההצגה מיוצרת כמו ציור של לוטרק. הוא עובד בצבעים אחידים, עשירים ועזים ואז נכנס פנימה לשכבות כדי ליצור עומק ופרטים. החזון שלו בעיצוב התאורה של המחזמר היה לייצר את אותן האיכויות כמו בסרט- של מסע עם המצלמה כשהיא נדחפת פנימה והחוצה מבעד לסצנות ברגישות, בשמחה ובסקרנות.

הוא מתעניין בעבודה שלא רק מחביאה את האורות אלא משלבת אותם בתוך עיצוב התפאורה. העבודה של מעצב התפאורה יכולה לחבר אותנו תקופתית, אבל זו הסמיכות של הסט והתלבושות כנגד התאורה והמוזיקה שהופכת את המולאן רוז' למושלם. הם משלבים תמונות שלא אמורות לעבוד יחד אבל יש להן אמת עמוקה יותר כאשר הן מונחות אחת ליד השניה. מבעד לעודפות שלו, מולאן רוז' המחזמר מצביע על אמת ויופי עמוקים יותר.[11]

 

 

3. לסיכום

דברים של מעצבים

אין ספק שהרבה אלמנטים בעיצוב המחזמר התבססו על המקור וקיבלו השראה מהסרט שיצא ב2001. הסרט הוא הפקה הוליוודית גדולה ונוצצת עם תלבושות מרהיבות וסט בנוי ומצולם מטורף. אם לחשוב על המדיום התיאטרוני, הוא מדיום הרבה יותר קשה מבחינה הפקתית מכיוון שהוא דורש סנכרון רב וחזרה על אותו המופע והקסם פעם אחר פעם עם קהל שונה ומתחדש לאורך תקופה ולא רק לפרק זמן מסויים של צילומים. כי יש הבדל בין ההתרגשות של להיות בתוך הקהל, לראות ולשמוע את ביצועי השירים של השחקנים וההצגה לעומת הישיבה בבית או באולם מול מסך. החוויה הכללית של החיבור והחילוף של התלבושות, תפאורה והתאורה במהלך ולאורך כל ההצגה הם שהופכים את ההצגה למופע מוזיקלי מרהיב.

אני חושבת שזה הרבה יותר מורכב לקחת משהו קיים, מעוצב ועל פניו גמור שכבר עבדו ולעסו אותו הרבה פעמים, ובכל זאת להביא ביטוי עכשוי ואישי. בעיניי, העבודה המשותפת של המעצבים בתיאטרון פיקדילי מאוד מרשימה גם בגלל ההשוואה לסרט.

אחד הדברים

נראה שהצבע האדום עוד מימי האדם הראשון בעל משמעויות רבות הגורמות להתעוררות, לרגשות ולסכנה. לכן, נראה שהצבע האדום מעורר תחושות רגשיות וגם גופניות. ביחד עם המוזיקה, התפאורה והתלבושות נוצר עולם קסום בו הקהל נשאב פנימה להצגה היפה ומתמוגג.

 

 

אחרית הדברים

סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור של מטייל שמגיע לתרבות ולעיר חדשה כדי לקבל השראה מהמקום, להרגיש, להתאהב ולכתוב את המקום.

נוצרים פערים בין המסמן למסומן והסיפור של מולאן רוז' מקביל לתאוריית הסימולקרה והסימולציה של בודריאר (Baudrillard). זה קורה בכמה שלבים כאשר תחילה הדימוי משקף את המציאות, לאחר מכן הוא מכסה ומסתיר. בשלב השלישי הדימוי מפברק את המציאות ובשלב האחרון המציאות הופכת להיות הדמיה שעומדת בפני עצמה, כלומר הייצוג הופך להיות למציאות.

הסימולציה לפי בודריאר (Baudrillard) היא חיקוי המציאות לפי ידע מקדים, בהשוואתו למיתולוגיות הוא מראה איך יחסים עם אובייקט הם לאו דווקא ישירים ומכילים בתוכם מערך סימנים ושפה שהיא לא רטורית.[12] מבחינת כובד הדמויות ומשקלים, ניתן להתמקד בסאטין כאינדיבידואלי אבל עם זאת, כניסתה לשדה המסומן מאגד בתוכו אלמנטים של שפה כך שלאובייקט אין שום משמעות בפני עצמו אלא רק ביחסים עם אובייקטים אחרים.[13]

הצבע האדום יוצר עולם וחוקיות משלו בעולמם של גברים. אם המחזמר הזה הוא מופע מאוד ביקורתי אז כחלק ממסורת כתיבה בימתית עתיקה נפטרים מהגיבור כשכל מה שקורה הוא רק חלומו של המטייל. [14]

 

 

רשימה ביבליוגרפית

 

[1] https://musee-toulouse-lautrec.com/la-goulue

[2] John, Logan. souvenir programme moulin rouge! UK, global creatures, 2023

[3] Fox, James. The World according to Colour. Penguin UK, 7 Oct. 49, 2021.

[4] https://collections.mfa.org/objects/34765

[5] Paul, Stella. Chromaphilia : The Story of Color in Art. London ; New York, Ny, Phaidon Press, 63-64, 2017

[6] קרייטלר, הנס, קרייטלר. שולמית. פסיכולוגיה של האמנויות תל-אביב: ספרית פועלים,74-75, 1980

[7]קרייטלר, הנס, קרייטלר. שולמית. פסיכולוגיה של האמנויות תל-אביב: ספרית פועלים,41-42, 1980

[8] גולדמן, דניאל. אינטיליגנציה רגשית, מטר, 187-189, 2009

[9] John, Logan. souvenir programme moulin rouge! UK, global creatures, 2023

[10] John, Logan. souvenir programme moulin rouge! UK, global creatures, 2023

[11] John, Logan. souvenir programme moulin rouge! UK, global creatures, 2023

[12] Baudrillard, Jean. Simulations. New York: Semiotext(e), 1983. Print.

[13] Butler, Rex. Jean Baudrillard : the Defence of the Real. London ; Sage. 27, 1999

[14] Goodman, Concerned Theatre Japan, Asia Printing Co, 34, 1973